לידה.
לפעמים אני בצר.
לפעמים מרגיש שהכול קורס.
שאני לא מצליחה להחזיק שום דבר.
שהידיים שלי פרוסות הכי רחב שאני מאמינה באותו רגע שהן יכולות.
ועדיין, חלקים חלקים נופלים נופלים ומחליקים לי בין האצבעות.
ותחושות של כואבות עולות,
של ייאוש,
של פחד,
ושל חוסר אונים.
לפעמים צר.
כל כך צר שזה מרגיש שכך זה יראה לנצח.
שהכובד בחזה שם להישאר.
שהכאב בלסתות, הכאב מעיניים המקווצות, לא יעלם לעולם.
ושוב הייאוש, הפחד, הכאב.
(זוכרת את עצמי בלידה של גפן אומרת למיילדת שלי :"תני לי עשר דקות שינה ואני מתעוררת נמרה!" היא צחקה.)
לפעמים כואב.
הלב כואב כל כך שהכאב שלו מתחיל להתפשט לכל הגוף.
ולרגעים אני מאמינה שהנפש כבר לא יכולה להחזיק אותו רק בלב,
עד שהחום עולה.
הדלקת מתפתחת.
או התקף האסטמה.
או כאבי השרירים (כל אחד והמקום הרגיש שלו).
וזה מרגיש שכך יהיה לנצח.
צר.צר.צר.
ואז התגלית הזו שמופיעה כל פעם מחדש,
כמה הבקשה העמוקה שלי היא פשוט (ממש לא תמיד פשוט!) להרפות לו לייאוש. להרפות לו לפחד. להרפות לכאב.
ההפך מהמוכר,
לפעמים מה שנדרש ממני הוא דווקא להעלות את הווליום.
להתרחב עוד ועוד לכאב, לייאוש ולפחד.
עוד ועוד להסכים לו.
עד שמגיע הרגע שהייאוש כבר כל כך עמוק-
שם!
בדיוק שם אני מרימה ידיים!
אומרת לאלוהים - אני שלך.
אני עשיתי כל מה שאני יודעת. עכשיו - בידייך!
תראי לי את הדרך, אני אחרייך.
לפעמים אני שקטה בדרך.
לפעמים חדה ובהירה.
לפעמים בוכה.
לפעמים שרה.נושמת.
לפעמים מחזיקה חזק חזק בידיהם של אהוביי.
לפעמים צועקת.צוחקת.
וככה, בדיוק ככה מתחילה תנועה בניחוח אחר.
אפשר כבר להריח את הלידה.
הנשמה החדשה עושה את צעדיה האחרונים לפני שתגיע לידיי.
והנה,
בעודי כותבת שורות אילו - עולה בי בכי.
של כאב, פחד והתרגשות.חיות יחד.
בהרמוניה מושלמת אצלי.
בלידות שהן החיים.
_______________________________________________________________________
יש לי אהבה מיוחדת מאוד לשלב שנקרא "שלב המעבר" בלידה.
הוא שלב הייאוש.
ההסכמה לשחרר כל מה שהכרתי וידעתי.
שלב ה "אני לא יכולה יותר"
שלב ה "אני הולכת למות"
דווקא שם, אני מצליחה לראות ולהרגיש את שערי שמיים נפתחים!
דווקא שם אני מריחה את הלידה.
מרגישה את הנשמה החדשה מלטפת לי את הלחי.
דווקא שם את רואה את הקליפה האחרונה שלי ושלה נושרות.
וכמה יופי וזוהר מתגלה אז בחדר הלידה.
אמת.