לפני כמה שנים טובות סבתא שלי שאלה אותי "במה את עובדת?"
סיפרתי לה שאני מדריכת הכנה ללידה.
תפס אותה צחוק גדול. ענק. מתגלגל.
אני מצידי לא כל כך הבנתי..
"למה צריך ללמד נשים איך ללדת?" שאלה אותי האישה היפייפיה בת ה90 היושבת מולי.
ואז נפל לי האסימון עד כמה ברת מזל אני שסבתא שלי שואלת אותי שאלה כזו.
כשסבתא שלי, האהובה שלי, ילדה לידות היפנוברת'ינג יפות ופשוטות (אם הייתי אומרת לה את זה, היא הייתה צוחקת עליי. צחוק גדול. שוב).
נפל לי אסימון שאת סבתא שלי לא היה צריך ללמד ללדת ושלפעמים צריך לתקן את שהתקלקל.
או ביתר דיוק- להזכיר לנשים שהן יודעות ללדת. לעזור להן לקלף את שכבות הזמן והתרבות ולהתגלות לעצמן שוב.
סבתא שלי היפה עלתה ב1949 מתימן.
בתימן נשים היו יולדות בפשטות. מיילדות את עצמן. עימן תמיד נמצאה חברה קרובה או קרובת משפחה ורק אם היה צורך היו מזמינות גם אישה שמתמחה בלידה (מיילדת, בשפתינו).
גם סבתא שלי, פה בישראל, ילדה כך את תינוקה הראשון. בפשטות, בעוצמה. איתה חברה טובה ומעבר לדלת קרובת משפחה. כך נולד אבא לי. הוא בר מזל.
לקראת לידתה השנייה היו קולות סביבה שאמרו לה: "את בארץ ישראל עכשיו, גברתי. פה נשים יולדות בבית חולים! לא ככה בבית!"
וכך היה. סבתא הלכה לבית החולים כאשר התחילה לידתה השנייה. היא מספרת שהאור היה מאוד חזק, האחיות צעקו אחת לשנייה ולא הציעו לה אפילו כוס תה (ממש כך היא מספרת). היה לה כל כך כואב שמרוב כאב המתוקה נשכה חזק חזק כרית ("האחות אמרה לי להיות בשקט").
ניתן לדמיין איך ילדה את ארבעת ילדיה הנוספים, נכון?
בבית: בפשטות, בריאות ושמחה.
היא מספרת שהייתה מגיעה לבית החולים לאחר הלידה כדי לקבל את קצבת הלידה והאחיות היו שואלות אותה: "למה שוב את מגיעה אחרי הלידה?". וסבתא הייתה עונה בפשטות וצחוק: "לא התכוונתי. פשוט התינוק החליק החוצה כל כך מהר."
מה קרה שם? למה הלידה הראשונה הייתה רכה ופשוטה והשנייה הייתה כואבת מאוד?
בהחלט לא כי אחת מהן הייתה בבית והשנייה בבית החולים (יש נשים שהבית עבורן הוא מקור הביטחון ואחרות שבית החולים הוא מקור הביטחון).
אך ורק מכיוון שבלידה הראשונה וגם בשלישית ואילך היתה באמונה בגופה ובתינוקה. התנאים החיצוניים איפשרו לה פשוט ללדת.
מפני שבלידה הראשונה סבתא שלי לקחה אחריות מלאה על הלידה שלה עצמה ובלידה השנייה ניסתה להתאים את עצמה למקום אליו הגיעה.
אז משם אני מגיעה. מאמונה מלאה בגוף שלנו הנשים- ללדת בפשטות ורכות. וכך גם אני יולדת (תודה לאל ולאלה ולגוף שלי וגם- לסבתא שלי!).
היום, רובנו צריכות ללמוד להגיע למקומות הראשוניים והפשוטים הללו של אמונה מלאה בגופי ובתינוקי. ללמוד להאמין שלידה היא אירוע שמורכב מבליל רגשות מיוחדים במינם (שכוללים גם שמחה, התרגשות ואהבה).