Search

תיקונים פנים רבים להם - סיפור לידה

Updated: Feb 20




בדיוק סיימתי להנחות מעגל אימהות כשראיתי על הצג שלי 3 שיחות שלא נענו ממנה.

התקשרתי. מצאתי אותה מתייפחת בעברו השני של הקו.

איפה את? שאלתי

במיון יולדות. אומרים שאני לא אוכל ללדת וגינאלית. שאני צריכה להיכנס לקיסרי.

עוד שעה!

היא הייתה מהתלמידות "המצטיינות".

נירשמה לקורס כבר בשבוע 15 (עשרה שבועות לפני שהתחילה ללמוד).

קראה הכל.

תירגלה את כל הנשימות. ההרפיות. החיזוקים.

נפגשנו אחרי הקורס לעיבוד לידתה הקודמת.

זה היה ההריון שני שלה. לקראת לידה שנייה.

הראשונה הייתה לידה וגינאלית אבל מאוד מורכבת עבורה.

היא באה לקורס כי ביקשה תיקון.

ביקשה לעצמה לידה טיבעית. נוכחת. רגועה.

והנה היא בצידו השני של הקו - בוכה ומתאבלת, על מה שכבר לא יהיה הפעם.

כי עוד שעה היא כבר נכנסת לקיסרי.

הוא בחר הקיסר שלה.

תיבכי, אהובה שלי, תבכי.

תני לנהרות הכאב והפרידה לשטוף אותך.

תני לייאוש לחדור לתוך עצמותייך. הרימי לו את ידייך והתייאשי למה שבא.

תני לו לשלב המעבר הזה שהגיח בהפתעה לפני שהלידה התחילה.

דמיינתי את עצמי מלטפת את ראשה.

היא הרגישה את הלב שלי דרך הטלפון.

הזמנתי אותה להיכנס למקלחת חמה.

לתת למים ולדמעות להתערבב ולשטוף את הכאב.

כך עשתה.

התקשרה אליי אחרי המקלחת.

נושמת,

עם האפטר אפקט של הבכי.

שאלתי אם יש שיר שליווה את ההריון הזה, או שיר שהיא אוהבת במיוחד.

יש כזה. היא סיפרה.

בואי נשיר, הזמנתי אותה.

ככה שרנו. חצי שעה רק שרנו יחד.

ומידי פעם הזכרתי לה

את הילד שלה המתוק,

את המפגש שממש עוד רגע יקרה,

את הבחירה שלו,

ואת זה שאהבה קיימת בכל!

ככה שרנו יחד. אני ברמקול של הטלפון. היא על מיטת בית החולים.

ושרנו - כשפתחו לה וריד.

ושרנו - כשהחתימו אותה על טפסים לניתוח. ללידה הקיסרית שלה.

ושרנו - כשהסניטר הגיע.

ושרנו שהמיטה עוד התחילה להתגלגל לעבר חדר הניתוח. חדר הלידה שלה.

והיא המשיכה לשיר.

ומעט זמן לאחר מכן היא קיבלה לידיה האוהבות את בנה השני בשירה, בכי והתרגשות.

הצוות בכה איתה.

כי אהבה יש בכל!

תיקונים פנים רבים להם.

דמיינה לה כוס תה.ויסוצקי.שתיים סוכר.


את הלידה הראשונה הילדה ילדה בביתה.

בת 19 הייתה. כך אומרים.. כי מי ספר אז שנים.

ילדה פג.

בצריף.

לאט האכילה אותו. הניקה.

לאט לאט. שיגדל.

והחברות האכילו אותה.

לאט לאט. שתגדל.

לקראת הלידה השנייה

אמרו לה חברות - פה בישראל יולדים בבית יולדות.

בבית חולים. בבית יולדות.

הלכה כשכרסה בין שיניה.

אולם גדול. קר לה.

מיטות מיטות.

וילונות אין.

לא לצעוק.

לא לבכות.

לא לרדת מהמיטה.

לא להשמיע קולות.

לא לאכול.

לא לשתות.

תשכבי על הגב, צעקו.

וכאב לה. כמה כאב לה.

לא היה דומה ללידת בכורה. בצריף.

ילדה.

ודמיינה לה כוס תה. ויסוצקי. חם.

עם שתי כפיות סוכר.

ביקשה לה תה אחרי שהחזיקה את ילדה השני בידיה.

האחות אמרה "אין לי זמן להכין תה עכשיו".

זה נשאר. בלב.

וכששוב התעגלה, החליטה שלשם היא לא חוזרת.

נשארה לה בבית.

כמו אז. לפני שעלו לארץ.

ביקשה לה חברה לבוא להיות איתה.

והיא במקלחת.

וחברתה אחותה - שומרת המפתן.

שלא יבואו לחדר הקדושה.

שלא יפרו את לידתה.

ונולדה לה ברוך ושמחה ילדה.

ואז עוד רביעי.

ועוד חמישית.

ועוד שישית.

שישה ילדים ילדה.

חמישה בביתה.

אחד בבית חולים. בית יולדות. בית חולים.

והייתה מגיעה שעות ספורות אחרי הלידה.

הולכת ברגל.

ילד או ילדה חדשים עטופים בידיה.

נכנסת בשערי בית היולדות.

לא לבדוק.

ולא לשאול.

ולא לנח.

לבקש את מענק הלידה.

שתוכל לקנות אשל וחלה לשישי בצהריים.

אולי השבוע גם חתיכה של בשר.

לחזק אותה אחרי לידתה.

הזיכרון כבר מתחיל להשכח לו.

את השמות של שלושת ילדיי היא לא תמיד זוכרת.

אבל את הסיפורים הללו אני זוכה לשמוע.

שוב ושוב.


0 views0 comments